המדוזה הנפוצה ביותר בחופי ישראל.הגיעה אלינו מאוקיינוס ההודי דרך תעלת סואץ, בתופעה הנקראת ""הגירה לספסית" מסע של מינים מים סוף אל הים התיכון שהחל כבר עם פתיחת התעלה במאה ה־19.
מאז שנראתה לראשונה בשנות ה־70, היא התפשטה במהירות לאורך החופים שלנו.היא יכולה להגיע לגודל של עד-80 ס"מ וקל לזהות אותה בזכות החוטים הארוכים המשתלשלים מגופה.
🩸 רמת סכנה: בינונית.
זו המדוזה "הישראלית המקורית", שהייתה הנפוצה ביותר לפני שהחוטית הנודדת השתלטה על החופים.
יש לה פעמון שקוף־סגלגל עם פס כחול או סגול חזק בקצה, והיא מגיעה עד 70 ס"מ.
היום היא נראית לעיתים רחוקות בלבד, אך עדיין שומרת על מקומה בלב החוקרים.
🩸 רמת סכנה: חלשה עד בינונית.
נראית כאילו שכחה איך לשחות – הפעמון שלה פונה כלפי מטה, והזרועות כלפי מעלה.
אבל זה ממש לא טעות! קסיופיאה חיה כך כדי לאפשר לאצות השיתופיות שבתוכה לקלוט אור שמש ולספק לה אנרגיה.
היא שקופה עם גוונים חומים וירקרקים, מגיעה עד 30 ס"מ ונדירה מאוד בחופי הים התיכון ונפוצה בים סוף.
🩸 רמת סכנה: חלשה.
פעמון שקוף־כחלחל עם נקודות לבנות עדינות
כך תזהו את המדוזה האלגנטית הזו.
היא הופיעה לראשונה בחופי ישראל בשנות ה- 60, אך נראית כאן לעיתים רחוקות בלבד.
קטנה, עד 10 ס"מ, אבל בעלת יכולת מדהימה, היא יכולה להאיר בחושך!
שמה ביוונית פירושו "זוהרת בלילה", והיא אחת המדוזות היחידות שמסוגלות לייצר אור בתהליך של ביו-לומיננציה.
נפוצה באירופה ובמערב הים התיכון, אבל נדירה מאוד אצלנו.
כנראה המדוזה הנפוצה ביותר בעולם, וגם אחת הנחקרות ביותר.
היא שקופה למחצה, לפעמים כחלחלה או ורדרדה, וניתן לזהות אותה לפי ארבע "פרסות" עגולות הנראות דרך הפעמון, אלו למעשה איברי הרבייה שלה.
מגיעה לגודל של עד 40 ס"מ, ונראית מדי פעם גם בחופי ישראל.
שם מוזר, מראה מהפנט: פעמון לבנבן או חום, וזרועות מנוקדות בסגול ולבן.
היא שוחה טוב יותר מרוב המדוזות, ולכן נראית לעיתים רחוקות לאורך חופי הים התיכון וגם אצלנו.
המדוזות מסיעות לאיזון האקולוגי בים ומהוות לבסיס מזון חשוב למינים רבים של בעלי חיים ימים.